מאיפה נולד הרעיון?
את הרעיון לפרוייקט שלי הגיתי בתוכנית ביטוי עצמי ומנהיגות של לנדמרק אדיוקיישן, אולם הרעיון שמאחוריו והרגש שמאחוריו התגבשו אצלי עוד הרבה קודם לכן.
פעם אחת, בעודי חיילת, הלכתי בשכונת הדר בחיפה, לבושה במדים. פניתי ימינה לאיזה רחוב, וילד קטן, ערבי, הסתכל עלי, כיוון ידו לצורת אקדח מופנה לכיווני, אמר "פיוו" וחייך. האלימות והאטימות שבמחווה התמימה הזאת הפחידו אותי נורא. לחשוב שהילד הזה שונא אותי בלי להכיר אותי, רק כי אני במדים. לחשוב שהילד הזה הולך לגדול להיות אדם ששונא.
סביב תקופת "עופרת יצוקה" יצא לי לקרוא פוסט של ערבייה ישראלית, שפורסם בפייסבוק. הפוסט הכיל תכנים קשים מאוד והאשמות כלפי הישראלים היהודים, אך אני ראיתי שם גם הרבה כאב בין המילים. לאו דווקא הסכמתי עם הדברים שנאמרו, אך עוד פחות הסכמתי עם תגובות הישראלים המתלהמות, הגזעניות ומלאות הצדקנות. ממש התביישתי.
זה גרם לי להבין משהו אחד - שלא משנה כמה המנהיגים שלנו עושים משא ומתן בינם לבין עצמם, השלום המיוחל לא יגיע כל עוד אנחנו, "האנשים הקטנים", עסוקים בלשנוא, ולא מבקשים מהמנהיגים להביא אותו. גם הבנתי שזה לא יקרה סתם כך, כי כל כך קל לשנוא, כל כך נח להיות צודק. אנחנו נסכים לשים את המותרות האלה בצד רק כאשר נלמד להכיר ולקבל אחד את השני כבני אדם, ולא כאויב או בן ברית. זה נכון שכל צד בסכסוך תורם לו ומזין אותו, אבל בסופו של דבר כולנו רוצים לחיות בשלום.
אני לא מאמינה גדולה בהתנצחויות וויכוחים פוליטיים. אני חושבת שהדרך הכי טובה להכיר היא דרך מה שמשותף, ולא מה ששונה. דווקא דרך עשייה משותפת, עשייה חיובית וכיף.
בחרתי לנקוט עמדה ולפעול בנוגע לזה. הידיעה שאני עושה משהו בנוגע לזה הופכת אותי לאדם מאושר יותר.
אני משתתפת עכשיו בתוכנית ביטוי עצמי ומנהיגות של לנדמרק אדיוקיישן. במסגרת התוכנית כל משתתף יוצר לעצמו פרוייקט, אותו הוא מקים בשיתוף עם קהילה כלשהי מחייו. התוכנית פתחה עבורי הזדמנות לשלב את תחום משחקי התפקידים, ואת קהילת משחקי התפקידים, עם קידום שלום בדרך שמרגשת אותי.
פרוייקט הרפתקה חיפאית משתמש בכיף, ביצירה המשותפת ובחברתיות של משחקי התפקידים על מנת ליצור שלום בין בני אדם.
את הרעיון לפרוייקט שלי הגיתי בתוכנית ביטוי עצמי ומנהיגות של לנדמרק אדיוקיישן, אולם הרעיון שמאחוריו והרגש שמאחוריו התגבשו אצלי עוד הרבה קודם לכן.
פעם אחת, בעודי חיילת, הלכתי בשכונת הדר בחיפה, לבושה במדים. פניתי ימינה לאיזה רחוב, וילד קטן, ערבי, הסתכל עלי, כיוון ידו לצורת אקדח מופנה לכיווני, אמר "פיוו" וחייך. האלימות והאטימות שבמחווה התמימה הזאת הפחידו אותי נורא. לחשוב שהילד הזה שונא אותי בלי להכיר אותי, רק כי אני במדים. לחשוב שהילד הזה הולך לגדול להיות אדם ששונא.
סביב תקופת "עופרת יצוקה" יצא לי לקרוא פוסט של ערבייה ישראלית, שפורסם בפייסבוק. הפוסט הכיל תכנים קשים מאוד והאשמות כלפי הישראלים היהודים, אך אני ראיתי שם גם הרבה כאב בין המילים. לאו דווקא הסכמתי עם הדברים שנאמרו, אך עוד פחות הסכמתי עם תגובות הישראלים המתלהמות, הגזעניות ומלאות הצדקנות. ממש התביישתי.
זה גרם לי להבין משהו אחד - שלא משנה כמה המנהיגים שלנו עושים משא ומתן בינם לבין עצמם, השלום המיוחל לא יגיע כל עוד אנחנו, "האנשים הקטנים", עסוקים בלשנוא, ולא מבקשים מהמנהיגים להביא אותו. גם הבנתי שזה לא יקרה סתם כך, כי כל כך קל לשנוא, כל כך נח להיות צודק. אנחנו נסכים לשים את המותרות האלה בצד רק כאשר נלמד להכיר ולקבל אחד את השני כבני אדם, ולא כאויב או בן ברית. זה נכון שכל צד בסכסוך תורם לו ומזין אותו, אבל בסופו של דבר כולנו רוצים לחיות בשלום.
אני לא מאמינה גדולה בהתנצחויות וויכוחים פוליטיים. אני חושבת שהדרך הכי טובה להכיר היא דרך מה שמשותף, ולא מה ששונה. דווקא דרך עשייה משותפת, עשייה חיובית וכיף.
בחרתי לנקוט עמדה ולפעול בנוגע לזה. הידיעה שאני עושה משהו בנוגע לזה הופכת אותי לאדם מאושר יותר.
אני משתתפת עכשיו בתוכנית ביטוי עצמי ומנהיגות של לנדמרק אדיוקיישן. במסגרת התוכנית כל משתתף יוצר לעצמו פרוייקט, אותו הוא מקים בשיתוף עם קהילה כלשהי מחייו. התוכנית פתחה עבורי הזדמנות לשלב את תחום משחקי התפקידים, ואת קהילת משחקי התפקידים, עם קידום שלום בדרך שמרגשת אותי.
פרוייקט הרפתקה חיפאית משתמש בכיף, ביצירה המשותפת ובחברתיות של משחקי התפקידים על מנת ליצור שלום בין בני אדם.
